ניוזלטר מס' 1                                                                נכתב ע"י: דקלה מור, מנכ"ל החברה לפיתוח חוף אילת 11-01-2010

שלום,

בעקבות הכתבה שהתפרסמה בסוף השבוע שעבר בעיתון "ערב ערב",
התברר לי כי אנו בחפח"א לא לבד:
ציבור שלם של אילתים חש שנעשות מעל גבו פעולות שאינן מקדמות את העיר
אלא גורמות לקפאון מתמשך.
הדברים שמירב לוי-דיאמנט פרסמה מפי נאמרו מתוך כאב אמיתי
ומתוך תחושת חוסר ברירה, והתגובות הרבות והחמות שקבלתי מעידות כי
המקרים שתארתי במסגרת הכתבה אינם אלא קצה הקרחון.

מי זוכר מה היה כאן באילת בשנות ה- 60 של המאה הקודמת?
אנחנו ("זקני אילת"?) אולי זוכרים ומתגעגעים, זה טיבה של נוסטלגיה שהיא גורמת לנו לזכור
רק את מה שהיה טוב ולהעצים אותו, ולשכוח את מה שלא היה טוב. אנחנו זוכרים את המרחבים
הבלתי נגמרים, את הים הצלול, את חוף הים שהיה פתוח לכל, את השוודיות בהירות השיער
ושחומות העור שהתערטלו בשמש האילתית, את תחושת החופש והשחרור שהיתה באויר.
אנחנו פחות זוכרים את הקושי לקיים חיי משפחה ולגדל ילדים במקום שבו כמעט אין ילדים,
את מזג האויר הקשה והחם שרק מעטים התיידדו אתו, את העובדה שאילת היתה
ב"סוף העולם שמאלה", את היותה של אילת בעיקר "עיר מקלט" לעבריינים,
ובעיקר אנחנו לא זוכרים - את קשיי הפרנסה של תושבי העיר דאז.

עלה מישהו על הרעיון שגם תיירות זו תעשיה שיכולה לייצר כסף, שבאילת יש פוטנציאל לא ממומש
של ים ונופש שניתן להפכו לדולרים אמיתיים ושיכניסו גם לאילת וגם למדינה כסף רב.
פיתוח תעשיית התיירות היה אפשרי רק אם היה מתכון כלשהו למשוך תיירים לעירנו הדרומית הזנוחה,
וכאן קמה ממשלת ישראל והחליטה להשקיע בתשתיות כדי למשוך משקיעים לעיר,
אשר יקימו בתי מלון ויביאו לכאן כמויות של תיירים.

וכך, באמצע שנות הששים הקימה הממשלה את החברה לפיתוח חוף אילת,
והיות ואת כל הכספים לתשתיות הראשוניות הזרימה המדינה, נקבע כי חלקה של עיריית אילת
בחברה יהיה 5% . התנאי של המדינה להשקעות בתשתיות באזור התיירות היה כי
העירייה תיקח על עצמה את תחזוקתן, כדי שתקציבי המדינה יופנו רק לפיתוח חדש
ולא לתחזוקה שוטפת.

יהיו שיאמרו שההחלטה היתה שגויה, שהיה צריך להניח לאילת כפי שהיא, להניח לטבע
ולטבע האנושי לעשות את שלהם, ולא להקים תשתיות ומלונות אשר יפגעו בשיווי המשקל הסביבתי,
שהיום אנו רגישים לו במיוחד. אולי. אבל אל לנו לשכוח שלכל החלטה יש מחיר,
גם לזו שנלקחה וגם לזו שלא נלקחה, ואנו צריכים היום לראות כיצד אנו מנסים לעשות עם המצב הקיים
את הטוב ביותר שניתן לעשות.

אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו למסע שבועי שיעבור דרך כ- 45 שנים בהן חפח"א קיימת,
במהלכו נעסוק בנושאים שונים ועדכניים הקשורים לפיתוח ציבורי ותיירותי,
אשר רלוונטיים לכולנו.